החלטה בתיק רע"א 3337/12

           בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ברע"א 27758-02-12 (כב' השופטת ע' צ'רניאק) מיום  22.3.12 אשר ביטל את החלטת בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט צ' כספי) בעניין גילוי מסמכים ומענה על שאלונים.

השתלשלות ההליכים

1.        המשיבים הגישו נגד המבקשת תביעה לפיצוי מוסכם בהתאם להסכם מכר נכס נדל"ן שנכרת בין הצדדים. במסגרת ההליכים שהתקיימו בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, דרשה המבקשת מהמשיבים לענות על שאלון ולגלות לה מסמכים הקשורים בסכסוך. לאחר שסברה המבקשת כי המשיבים לא מילאו כנדרש אחר בקשותיה ואחר הוראות בית המשפט, הגישה היא לבית המשפט קמא בקשה נוספת לגילוי מסמכים ומענה על שאלון. ביום 17.1.12 קבע כב' השופט צ' כספי בהחלטתו כי הן המסמכים הן השאלות רלבנטיים להליך, ועל כן הורה למשיבים לענות לשאלונים או להציג מסמכים כנדרש, למרות הטרחה הרבה הכרוכה בכך (להלן: ההחלטה).

2.        על החלטה זו ביקשו המשיבים רשות לערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ביום 22.3.12 קבעה כב' השופטת ע' צ'רניאק כי ההחלטה נעדרת התייחסות לטענות המשיבים ולפיכך לא ניתן לבחון את סבירותה. בית המשפט קיבל את בקשת המשיבים, ביטל את ההחלטה והורה לבית משפט השלום לדון בנושא מחדש (להלן:פסק הדין).

           מכאן הבקשה שלפניי.

3.        המבקשת סבורה שדין פסק הדין להתבטל לנוכח הוראות צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט אוהצו). לדידה, הוראות סעיף 1(10) לצו החל על ההחלטה דנן שוללות למעשה את סמכות בית המשפט שלערעור לדון בבקשה למתן רשות ערעור. לשיטתה, כיוון שההחלטה עוסקת, בין היתר, בגילוי מסמכים כללי ובמענה על שאלונים, הרי שלמשיבים לא עמדה אפשרות כלל להגיש בגינה בקשה למתן רשות ערעור לאור הוראות הצו. עוד טוענת המבקשת כי החריגים לסעיף 1(10) לצו אינם רלוונטיים לענייננו ומשכך יש לקבל את בקשתה, לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולהשיב את ההחלטה על כנה.

4.        מנגד, המשיבים סבורים שדין הבקשה להידחות. לדידם, היות שבמסגרת ההחלטה הורה בית המשפט קמא על גילוי מסמכים עליהם טענו המשיבים טענת חיסיון - המהווה את אחד החריגים לסעיף 1(10) לצו - הרי שהייתה מוקנית להם הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. כמו כן המשיבים סבורים שכיוון שפסק הדין ביטל את ההחלטה בהיותה נעדרת נימוק, הרי שבכל מקרה לבית המשפט המחוזי הייתה הסמכות לבטלה. שכן, לטענתם, חובת ההנמקה גוברת על הוראות הצו ואין להחלטה הנעדרת נימוק על מה לעמוד. כמו כן המשיבים טוענים כי דין הבקשה להידחות כיוון שהמבקשת הכתירה בעצמה את בקשותיה לגילוי מסמכים באופן המקיים חריג נוסף לסעיף 1(10) לצו - בקשה בעניין גילוי מסמכים ספציפי - משכך אין להם להלין אלא על עצמם. לבסוף, גורסים המשיבים כי בקשה זו היא בקשת סרק כיוון שזה מכבר גילו הם למבקשת את כל המסמכים הרלוונטיים שיש בידיהם וענו על השאלונים כראוי.

דיון והכרעה

5.        דומה ששאלת סמכות בית המשפט שלערעור ליתן רשות ערעור בניגוד לאמור בצו טרם נידונה בבית משפט זה (רע"א 1443/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' צ.ר הירש-שיווק (1993) בע"מ, פס' 5 להחלטה (22.5.11)). עם זאת, אמקד את החלטתי זו רק בפן אחד של הסוגיה שעניינו: האם מוסמך בית המשפט שלערעור ליתן רשות ערעור על החלטה עליה אסר הצו ליתן רשות ערעור מהטעם שההחלטה נעדרת נימוק? אשר על כן, ובשל חשיבותה וראשוניותה של הסוגיה, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. ראשית אדון בפן הנורמטיבי הכללי ולאחר מכן אכריע בבקשה דנן.

צו בתי המשפט

6.        כידוע, צו בתי המשפט שנכנס לתוקף אך לפני שנים מועטות שינה את המצב המשפטי בישראל. עד למועד כניסת הצו לתוקף, ניתן היה להגיש בקשת רשות ערעור על כל החלטת ביניים בהליך אזרחי. אולם, מחוקק המשנה זיהה שמצב זה יצר עומס רב על אופן ההתדיינות המשפטית, שכן הצדדים הרבו להגיש "בקשות רשות ערעור על כל צעד ושעל" (רע"א 4104/12 מטרת מיזוג חברות בע"מ נ' גולדשטיין, פס' 5 להחלטה (19.6.12); רע"א 1395/12 שחף ליווי פיננסי יבוא יצוא נ' עו"ד ברוך טולידאנו,פס' 4 להחלטה (21.3.12) (להלן: עניין שחף)). הפתרון לבעיה זו נמצא בקביעת רשימת סוגי החלטות בעניינים בעלי אופי דיוני שעליהן לא תינתן רשות ערעור. תכלית הצו היא, אם כן, כפי שציין כבוד השופט א' רובינשטיין:

"שלא לסתום את צנרת בתי המשפט, הפקוקה בלאו הכי ממילא במקרים רבים, בהשגה ערעורית בהליכים דיוניים-ניהוליים שבעיקרם אינם מהותיים, אשר ביסודם נתונים הם לשיקולה של הערכאה הדיונית, ושהתערבות ערעורית בהם תהא נדירה ממילא. מניעת רשות ערעור בכגון דא כוונה לחיסכון בהליכים, כך שבאותם מקרים, שבודאי לא יהיו רבים ביחס, שההחלטה הדיונית היתה נהפכת - יתוקן הדבר במידת האפשר בערעור על פסק הדין כולו" (רע"א 4846/12  ‏ בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אשר אברג'ל, פס' י' להחלטה (לא פורסמה, 10.8.11)) (להלן: עניין בר עידן).

           יפים לעניין זה גם דברי כב' השופט נ' הנדל בעניין שחף פס' 5 להחלטה:

"תכליתו של צו בתי המשפט היא לשמור על הרצף הדיוני של ניהול ההליכים בפני ערכאה מסוימת (בש"א 5692/10 פלונית נ' פלוני[פורסם בנבו] (9.11.2010)). זאת מתוך הבנה כי בית המשפט שבפניו מתנהל ההליך העיקרי - הוא הפורום הנאות לקבלת החלטות פרוצדוראליות, טכניות, באשר לאופן ניהול ההליך. כן נועד הצו למנוע סרבול מיותר וסחבת, שהן תוצאה בלתי-נמנעת מהגשת עודף בקשות רשות ערעור על כל צעד ושעל".

           לסיכום, עולה מדברים אלו כי בעבר ניתן היה לבקש רשות לערער על כל החלטה שניתנה במסגרת ההליך האזרחי. עניין זה הביא לסרבול והתמשכות ההליכים, ולכן מחוקק המשנה קבע כי במספר סוגים של החלטות דיוניות לא תינתן רשות ערעור והצדדים יוכלו להשיג עליהן למעשה רק במסגרת הערעור על פסק הדין כולו. כמו כן נראה כי תכלית פרוצדוראלית-התייעלותית היא שעומדת ביסוד הצו ולא תכלית מהותית.

חובת ההנמקה

7.        כאמור, בית המשפט המחוזי בענייננו ביטל את החלטת בית משפט השלום בשל כך שהיא נעדרה נימוק כנדרש. לכן, יש לדון בקצירת האומר במשמעות חובת ההנמקה והיקפה.

           סעיף 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובע כך:

פסק דין בתובענה שהוגש בה כתב הגנה יכיל הרצאה תמציתית של הענין, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות המהותיות, השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה.